<h1>ספר החינוך מצוה ע'</h1>
<h2>דף נה:</h2>
ומשרשי המצוה בברכת השם לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם יתברך לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבוא כנגד חפצו ברוך הוא. מדיני המצוה כגון מה שפירשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיוחד שהוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א, או של אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד כדעת קצת מפרשים. ומה שאמרו שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכינוי, יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת בפיך, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין, והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כולם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דיבור נסקל, ומי שגידף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין. והטעם שאינו נסקל לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאין אחר שהשחית והתעיב והעיז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חייב לקרוע, אבל השומע מן הגוי אינו חייב לקרוע, ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה. וכל העדים והדיינין סומכין ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר [ויקרא כ"ד] וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין פרק ז' [נ"ה ע"ב]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ובירך השם בעניין שאמרנו נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו.
